Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66

Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66

Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66

Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66

Strict Standards: Only variables should be passed by reference in /home4/nirr/public_html/India/Heb/wp-includes/gettext.php on line 66
בלוג טיול תרמילים בהודו

רג‘אסטן

24 בפברואר 2007 מאת אני

 מפה של רג'אסטן בתוך הודוrajasthan.jpg

תחנה ראשונה - אודיפור

מהיום הראשון שאני מטיילת בהודו אני שומעת על המדינה שקוראים לה רג‘סטן.
השמועות מספרות על מדבר גדול ומהמם שהוא גם אזור הקניות המרכזי. אל תקני שום
דבר, חכי לרגסטן. זה משפט נפוץ בהודו בערך כמו בוקר טוב :)
הגענו לכאן בשעות הצהריים. אודיאפור היא העיר הכי דרומית במסלול שלו. העיר הכי
רומנטית בהודו.
כשחיפשנו גסטהאוס לא הבנו על מה כולם מדברים. העיר נראית כמו עזה בקטן. כל
הבניינים ממש ממש צרים וגבוהים. כל בית בגובה שונה והעיר בנויה מעליות
וירידות..
מצאנו גסטהאוס חמוד יחסית זול ועם אווירה נחמדה. מים חמים וציורים חמודים על
הקיר :) מה צריך יותר.
בבוקר הראשון התעוררתי לפני כולם והחלטתי סתם לשוטט בעיר. זו הייתה השעה שכל
החנויות נפתחות פה. שתיתי קפה מאחת העגלות ברחוב, הסתכלתי על ההודים אוכלים
דברים מטוגנים מצופים במרק עדשים (כל זה כארוחת בוקר), שוחחתי קצת עם המקומיים.
אין דבר יותר נחמד מלהתחיל ככה את הבוקר, בשיטוט והכרת האזור.
העיר ממש נחמדה. אומנם מבחוץ היא נראית מזעזעת והזיהום נוראי, הפרות משוטטות
חופשי ברחוב ועושות את הצרכים בכל מקום, הביוב זורם חופשי, הקבצנים נדבקים
לתיירים בעקשנות וכל מיני דברים שאתם מדימיינים כשאומרים לכם הודו.
אבל ברגע שמתנתקים מכל הזוהמה הודו מפתיעה כהרגלה!
אויפור היא עיר מדהימה שממוקמת באמצע המדבר. באמצע זורם נהר ומדיי פעם אפשר
לראות גונדולות שטות בו.
הרחובות הצרים מציעים שלל פעילויות, שיעורי ציור, נגינה, פיסול, צורפות, בישול,
יוגה וכו‘ וכו‘. כל מה שעולה על דעתכם אפשר ללמוד פה!
כל העיר מוצפת בחנויות של בגדים, תיקים, תכשיטים, והכל צבעוני צבעוני!!!
אפשר גם לעצב הכל אם לא מוצאים משהו שקולע לטעם שלכם.
רק בשביל שתבינו את הפרופורציות: אפשר לעצב תכשיט לפי הטעם שלכם אם איזו אבן
שתבחרו והכל במחיר של 30 שקלים עוד לפני שמתחילים להתווכח עם המוכר.
כולנו התנפלנו על הקניות. המון בגדים, תכשיטים ונעליים. כל יום כל אחד עושה
קנייה עשנקית ובערב בגסטהאוס כולנו יושבים ומשווים את הקניות :)
כל המוכרים כבר מכירים אותנו.
אתמול בערב הלכנו 4 אנשים לקורס בישול.
היה ממש מצחיק!
בילינו 5 שעות אצל משפחה ממש נחמדה מהמעמד הגבוהה. האמא מקסימה ולבבית. הרגשנו
כמו בבית בערב חג כשעומדים עם אמא שמבשלת המון דברים חגיגיים לארוחה.
הייתה לה המון סבלנות והיא הסבירה לנו כל דבר, שאלה לטעמנו ונתנה לנו להכין
לבד.
יש להודים המון המון תבלינים ובכל מאכל שמים לפחות 5 סוגים שונים.
הבנתי למה בנות משמינות בהודו - כל דבר הוא גם שלוק, גם מטוגן וגם מבושל באותה
מנה.
יש להם סיר ענק ופשוט מטגנים בו בשמן עמוק כל דבר!!!
כמויות השמן שהיו שם הם מוגזמות!!!
כמובן שהכל גם מתובל. אנחנו ביקשנו שהאוכל לא יהיה חריף אז האמא הכניסה ”רק“ 5
צילי שלמים לכל צלחת :-0
בסוף כל ההכנות ערכו לנו את השולחן וישבנו לאכול. היה מאוד מאוד חריף ומלא במלח
אבל אכלנו מהכל בתאוה. השארנו חצי מהאוכל והיינו מפוצצים לגמרי!!!
יש להודים אוכל טעים אבל ממש קשה להכין. אחד המאכלים שאנחנו מאוד אוהבים הוא
”מלאי כופתא“. מסתבר שהכופתא היו עשויה מקרום של חלב שהרתיחו אותו וקיררו
אותו!!!!
תחשבו כמה פעמים צריך להרתיח את החלב כדי שיהיה מספיק קרום בשביל להכין ממנו
צקיצה.
הזוי ביותר כל האוכל שלהם אבל מאוד מאוד מעניין.
את הבוקר למחרת העברתי בשיעור ציור עם אחד ההודים המצחיקים בעיר. כל 5 דקות הוא
הכין לנו כוס צ‘אי וסיפר לנו סיפורים תוך כדי שהוא מזמר לנו שירים בעברית :)
אין ספק שטיול פה ברחוב הוא אחד הדברים המרתקים והכייפים.
מכל פינה קוראים לנו בעברית וכל הודי מתגאה בחברים הישראלים שהוא רכש.
המסעדות בעיר ממוקמות על גגות הבניינים וכיף להשקיף מהם על הנהר והסירות שבו.
אחת המסעדות החביבות היא בבעלות של ישראלית שהתחתנה עם הודי וחיה איתו פה.
היא אישה מקסימה שמציעה טיפים לכל הישראלים ובערב מקרינים במסעדה סרטים
ישראלים.
היא גם משרה איזו אווירה של בטחון כי אנחנו יודעים שבכל בעיה שניתקל בה תמיד
אפשר לפנות אליה לעזרה :)
מסביב לעיר יש המון ארמונות ומקדשים ששווה לבלות בהם בזמן השקיעה.
אין כמו שקיעה שיורדת על ההרים של המדבר!

בקיצור יש המון המון מה לראות! כל פינה מציעה הפתעות חדשות ודברים מסעירים.
נחמד אפילו סתם לשבת עם ההודים ולספוג את האווירה המקומית.
מומלץ בחום להגיע לכאן!!!!!!

48 שעות של ייאוש

24 בפברואר 2007 מאת אני

בהודו חשוב לזכור כלל אחד: אפילו מה שנראה ברור מאליו הוא לא!
זה כמו בפסיכומטרי, אסור להסיק מסקנות שלא ניתנו לך מראש.
הכל התחיל בזה שלי היה כרטיס טיסה מקוצין לבומביי ביום שבת בשבע בערב.
הקבוצה שטיילה איתי לה הצליחה להשיג כרטיסים לאותה טיסה אז הם קנו כרטיסים
לטיסה מקוצין לבומביי ביום שבת ב3 לפנות בוקר.
מכאן הכל רק הלך והסתבך….
אנחנו בתמימותנו סיכמנו שאני אטוס ואחכה בשדה התעופה עד שהטיסה שלהם תנחת ומשם
נמשיך כולנו יחד (כי לא תכננו להשאר לישון בבומביי). סיכמנו גם שאם התוכניות
ישתנו אני אשאיר להם פתק בדוכן של המרת המטבע. נשמע דיי פשוט.

עליתי לטיסה ונחתתי בשלום :) אפילו בקרוסלה עם התיקים הכל הלך חלק.
הרגע הכי מאושר בחיים של מטייל הוא רגע המפגש המחודש עם התיק!
בזמן שהקרוסלה מסתובבת וכל התיקים יוצאים עוברים לך בראש כל תרחשי האימה
האפשריים על התיק שנעלם או נגנב. אני עמדתי ותופפתי בתוף הקטן שלי בעצבים עד
שהתיק הגיע. ככה זה כשכל החיים שלך ארוזים :)
בקיצור הגעתי לשדה התעופה בבומביי בתשע בערב. עליתי לקומה השנייה והתחלתי
להתמקם. לצערי גיליתי ששדה התעופה על כל החנויות והדוכנים שבו נסגר בשעה 10
בלילה. המוכרת מהקיוסק אמרה לי שהיא סוגרת ושאלה אותה בעצבים מה אני צריכה.
מאוחר יותר התברר לי שהם פתוחים 24 שעות :)
לאט לאט שדה התעופה התרוקן. פתחתי לעצמי סלון קטן והתארגנתי על ארוחת ערב של
סנדוויץ במחיר מופקע!
ככה העברתי 8 שעות על הכסא. קראתי ספר, מדיי פעם קפצתי לקנות מיץ בקיוסק, שמעתי
דיסק שצרבתי כמהשעות קודם, ניסיתי להרדם על הכסא אבל היה יותר מדיי רעש מסביב.
איכשהו הזמן עבר וכבר התידדתי עם כל העובדים בשדה.
בשעה 4, שעה לפני שהטיסה של חבריי הייתה אמורה לנחות, ירדתי לקומה שבה אני
אמורה לפגוש אותם. שדה תעופה הודי: אין רשימת טיסות, אף אחד מהעובדים לא יודע
איזו טיסה אמורה להגיע, כל הדוכנים סגורים ואין נציג של חברת התעופה או אפילו
מודיעין.
היחידים שעבדו שם בשעה כזו היו סבלים או פקחי טיסה או אלוהים יודע מה. אפילו הם
לא יודעים מה התפקיד שלהם. כל פעם שנחתה טיסה שאלתי אותם מאיפה היא הגיעה ולא
היה להם מושג!!! נאלצתי לשאול את האנשים שירדו מהמטוס.
כל חמש דקות שאלתי עובד אחר האם צריכה להגיע טיסה של חברת התעופה הזו מקוצין.
התשובה שקיבלתי הייתה, בטח כבר היא מגיעה.
כשהשעה הייתה כבר מאוחרת מדיי התחלתי לחשוד שיש איחור בטיסה. כמובן שלא היה את
מי לשאול כי אין מודיעין ואין לוח טיסות ואין עובדים שיודעים מה קורה.
אחרי שעתיים הגיע נציג של מידע לתייר, סופסוף מישהו שיודע אנגלית! אחרי שיחה
קצרה איתו הסתבר שבכלל אין כזו טיסה של חברת התעופה שאני הגעתי איתה. קשה לי
להסביר לכם את ההרגשה שהייתה לי באותו רגע. אחרי שחיכיתי 12 שעות בשדה תעופה
לטיסה שבכלל לא קיימת!!!
בגלל ששום דבר לא מאורגן שם הם לא יכלו לתת לי תשובה לאיזו חברת תעופה יש טיסה
שמגיעה מקוצין. הדבר היחד שהם אמרו לי בהחלטיות הזה ששדה התעופה הזה הוא היחיד
בבומביי וזו הכניסה היחידה לנוסעים שמגיעים לקוצין.
הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא להתחבר לאינטרנט ולבדוק האם קיבלתי הודעה במייל
ממישהו מהקבוצה, אבל האינטרנט היה סגור ולא היה אמור להפתח בשעתיים הקרובות.
אספתי את כל התסכול שהיה לי מבילוי של 12 שעות בשדה התעופה שכלל עליות וירידות
של 3 קומות עם התיק הענק פלוס התיק הקטן שלי.
לקחתי מונית (שוב במחיר מופקע) לאזור של הגסטהאוסים. התארגנתי מראש עם הכתובת
של בית חב“ד בבומביי (לומדים משהו מניסיון של חודשיים בדרכים) והלכתי ישר לשם.
למזלי היה להם אינטרנט בחינם. גיליתי שבשעה 6 בבוקר כולם נחתו בבומביי ונסעו
לתחנת הרכבת.
אחרי כמה התכתבויות טיפשיות הם הודיעו לי שהם קנו כרטיס אוטובוס לכולנו לשעה 5
אחה“צ באותו יום.
הם גם ציינו שהם יחכו לי בשעה 1 בצהריים במקדונלדס שנמצא בקניון ליד תחנת הרכבת
המרכזית.
ביררתי עם הבחורה בבית חב“ד והיא שלחה אותי לקניון הקרוב שיש בו גם מקדונלדס.
הגעתי לשם חצי שעה לפני הזמן שקבענו, נסנכתי לויכוח דתי עם איזה אפריקאי, מוכר
תופים שיגע לי את השכל ובינתיים עברה השעה שקענו ועדיין לא ראיתי זכר למישהו
מוכר.
שוב מיואשת חזרתי לבית חב“ד. לא קיבלתי הודעה חדשה באי מייל והשעה של הנסיעה
התקרבה.
נזכרתי שהם אמרו לי שהתיקים שלהם שמורים בתחנת הרכבת והחלטתי לנסוע לשם ולחכות
שהם יוציאו את התיקים.
לקחתי מונית (התעריף השתנה מ30 רופי ל100 רופי תוך 2 שניות) וביררתי עם הנהג
שהתחנה הקרובה היא באמת התחנה המרכזית. בטח בטח הוא אמר לי בליווי נדנוד הראש
המסורתי שלהם.
בתחנת הרכבת הלכתי ישר לשמירת החפצים וניסיתי לברר האם נרשמו אצלם ישראלים. הם
סירבו להגיד לי. המון ישרלאים נרשמים אצלנו כל יום הם אמרו לי בגאווה. משום מה
קשה לי להאמין שמתוך הישרלאים הבודדים שנמצאים בבומביי מישהו תיכנן לעזוב דווקא
ביום שרוגר ווטרס הופיע שם.
תוך כדי ויכוח גיליתי שיש באזור עוד קניון עם מקדונלדס בתוכו. נכנסתי ללחץ
שאולי הייתי במקום הלא נכון :(
נהג מונית אחד רדף אחריי ושאל אותי לאן אני רוצה להגיע. אחרי שיחה קצרה איתו
התברר שיש עוד תחנת רכבת שהיא המרכזית בעיר ושגם לידה יש קניון עם מקדונלדס (מי
האמין שבבומביי יש כ“כ הרבה מקדונלדס!!!). הייתי מיואשת לגמרי כי לא ידעתי על
מי לסמוך ולא ידעתי האם נהג המונית סתם משקר כדי להוציא ממני כסף. שוטר אחד
שעבר בסביבה חיזק את דבריי הנהג והחלטתי לנסוע איתו למרות המחיר המופקע שהוא
דרש.
כשהגענו לתחנה הסתבר שמרכז הקניות הוא לא ממש קניון ושהמקדונלדס לא נמצא בתוכו.
ירדתי מהמונית (אחרי ויכוח קצר עם הנהג שניסה לרמות אותי בעודף) והתחלתי לשוטט
בתחנה. אחד העובדים ברכבת אמר לי שאין חדר לשמירת חפצים ושוב חשבתי שהגעתי
למקום הלא נכון. באותה שנייה רציתי להתיישב על הריצפה ולפרוץ בבכי על כל היום
הארוך והמתיש שנמשך עוד מהיום הקודם כי לא ישנתי בלילה.
ידעתי שאם זו לא תחנת הרכבת הנכונה אני אפספס את האוטובוס.
בסופו של דבר מצאתי את החדר של שמירת החפצים בתחנה. שוב הפקיד סירב להגיד לי אם
היו אצלו ישראלי כמה שעות קודם.
מיואשת לגמרי החלטתי ללכת לכביש שממנו יוצאים האוטובוסים.
גיליתי רחוב שלם עם דוכנים שמוכרים כרטיסים לאוטובוס. עברתי דוכן דוכן עד
שמצאתי את הדוכן שבו הם קנו את הכרטיס! הסתכלתי על החתימות שלהם ובפעם הראשונה
באותו יום הרגשתי הקלה!!!
נכנסתי שוב לתחנת הרכבת הקרובה כדי לחפש אותם שם. עצרתי במקדונלדס כדי לקנות
גלידה. המוכר אמר לי שחברים שלי חיפשו אותי לפני כמה שעות. הייתי מאושרת
שסופסוף מצאתי את המקדונלדס הנכון!!!!
ישבתי בתחנה ואכלתי את הגלידה ואז מהקומה שהשנייה שמעתי אותם קוראים לי.
:) אתם לא יודעים איזה איחוד מרגש זה היה.

אבל הדרך עוד הייתה ארוכה. האוטובוס איחר בחצי שעה.
כשעלינו גיליתי שאנחנו יושבים במושבים רגילים!!! נסיעה של 14 שעות, חשכו
עיניי!!!
לרוע המזל קיבלנו את המושב האחורי ככה שלא יכולנו להשכיב את המושבים וגם היינו
על הגלגל האחורי שזה אומר המון המון  קפיצות בדרך.
הייתי כ“כ עייפה פיזית ונפשית אבל עדיין לא הצלחתי להרדם.
רוב הנסיעה הייתי באוויר מרוב קפיצות. עוד שנייה הייתי נוגחת בגג של האוטובוס.
למזלי הבחור שישב איתי נתן לי לשכב עליו. זו הסיבה היחידה שהצלחתי לשרוד את
הנסיעה הזו!!!
ליעד הבא הגענו באיחור של 4 שעות כי הנהג היה עסוק בדברים אחרים בנסיעה.
באמצע הנסיעה הוא עצר במדבר, גירש אותנו מהאוטובוס ונסע.
עמדנו המומים באמצע שום מקום, רדומים מהנסיעה ולא בטוחים איפה אנחנו.
אחרי שיחות מתישות מההודים המקומיים קיבלו 5 תשובות שונות לגבי המיקום של
האוטובוס שהיינו צריכים. אחרי עוד כמה ויכוחים החלטנו להמר על תחנה אחת ולחכות
שם.
למזלנו אוטובוס מקומי הגיע ולקח אותנו בנסיעה של חמש שעות לעיר שאליה רצינו
להגיע.
כמובן שגם את הדרך הזו העברנו באוויר ובהמון קפיצות.
אני והבחור שהיה איתי כ“כ פחדנו מאיך שהנהג נסע שבאמצע הדרך הוצאנו תפילת הדרך
ופשוט התחלנו להתפלל!!!!

בסופן של 48 שעות מתישות של ויכוחים עם הודים רמאים ושקרנים הצלחנו להגיע
לאודיפור.
הודו הודו הודו
יומיים רצופים בדרכים ארוכות, נסיעות מפחידות, אינספור רגעים שראינו את המוות,
ויכוחים מתישים, שבירת שיניים באנגלית, אבק, זיהום, עוני וחוסר שינה.
אבל אחרי יומיים באודיפור יש לי רק דבר אחד להגיד - היה שווה כל רגע!
המעבר לצפון עבר בשלום :)

מונאר - קוצ‘ין

24 בפברואר 2007 מאת אני

חזרתי אליכם מינוס כלבה אחת ושוב עם חיוך על הפנים!
השבוע היה צפוף ועמוס. נראה שהספקתי לעבור כ“כ הרבה.
החלפתי מקומות, נחתי, טיילתי, נפגעתי, שנאתי, התאהבתי מחדש, הופתעתי, נהנתי
ובעיקר בעיקר התגעגעתי לכולכם!

הכל התחיל ביום שבת כשהגענו למונאר. זו עיר ממש קטנה אבל יש לה נוף מדהים וקסם
מיוחד באוויר.
כשהיינו בקודאי אמרו לנו שהנוף של מונאר יותר יפה ולא הצלחתי לדמיין איך משהו
יכול להיות יותר יפה. אבל כבר בדרך (נסיעה של חמש שעות במונית בירידות ובעליות
של הרי קרלה) הוקסמתי מהנוף. מונאר נמצאת בין הרים שעליהם מגדלים עצי תה. כל
ההרים מלאים בעצים קטנים ירוקים צפופים אחד לשני. מרחוק זה נראה כאילו מישהו
ריפד את כל ההרים בכריות ירוקות קטנות. לי זה ממש עשה חשק לקפוץ עליהם אבל זה
לא כ“כ מומלץ :)
השטח ששתלו בו תה הוא כ“כ עצום שלפעמים זה לא נתפס. משהו כמו הגודל של רמת
הגולן והכל הכל מלא בעצים הקטנים של התה. מישהו אמר שזה גן עדן של עיראקים :)
העיר עצמה היא רחוב אחד בקושי שמלא בדוכנים של אוכל הודי מטוגן וקיוסקים קטנים
עם מאכלים יותר מערביים. במונאר הולכים לישון מאוד מוקדם (בסביבות 9 הכל כבר
נסגר) אבל בחדרים יש טלויזיה וכולם מתאספים למשחקי קלפים ועניינים כאלה.
בלילה הראשון היינו 4 בחדר (עם רמקולים שהשתלטתי עליהם:, ועוד ביקרו אותנו 3
שכנות ככה שהיה ממש מצחיק.
אין יותר מדיי מה לעשות במונאר. בעיר עצמה אפשר לטייל קצת בשוק ובדוכנים של
המקומיים, להנות מחווית האכילה בידיים ומאוכל הודי אותנטי. מחוץ לעיר יש שני
אגמים גדולים ומפלים שממש כיף לשבת מולם ולהנות מהנוף. אפשר כם לטייל בין כל
המטעים של התה (תלוי בכושר). אני טיפסץי עם אחד הבחורים עד למעלה וצפינו בשקיעה
יפה. הנוף הרבה יותר יפה מלמעלה וגם השקט שיש בין ההרים הוא משהו מאוד מיוחד.
ברוב השבוע טיילתי לבד ברחובות. לפעמים זה נחמד להיות לבד ולשוחח עם הרוכלים
ההודים בדוכנים או לשבת במסעדה לקרוא ספר בשקט.
אלו ההנאות הקטנות של החיים שבשגרה של הארץ אף פעם לא הרשתי לעצמי להנות מהם
באמת. כאן הזמן בלתי מוגבל ואפילו לשבת לצפות בטלויזיה הרבה יותר כיף.
אהבתי את החופש הזה שהיה לי במונאר, את השקט והרוגע.
אבל אחרי 5 ימים ממש הרגשתי שמיציתי את המקום והצטרפתי לחבורה של 5 ישראלים ממש
נחמדים!

לקחנו אוטובוס מקומי ממונאר לקוצ‘ין. נסיעה של חמש שעות באוטובוס המקומי, כמו
שאומרים פה זה בכלל לא קל (מין משחק מילים LOCAL = לא קל)
קצת טירטרו אותנו כל ההודים שלא היו סגורים על התחנה שהאוטובוס עוצר בה. שלחו
אותנו לשני מקומות שונים, כל אחד בקצה שני של העיר ולא ידענו איפה כדאי לחכות
לאוטובוס (עדיף לתפוס אותו בתחנה הראשונה כשהוא פנוי אחרת צריך לעמוד על
הנסיעה). אחרי ששאלנו איזה 20 הודים כולל עובדי התחנה, וקיבלנו 20 תשובות שונות
החלטנו שהבנים יחכו עם התיקים בתחנה אחת והבנות יחכו בתחנה השניה. לא תאמינו
כמה ריקשות לקחנו מקצה אחד של העיר לשני אבל בסוף הצלחנו לתפוס את האוטובוס
למרות שנאלצנו לרוץ אחריו ולצעוק שיעצור כי התיקים שלנו היו בפנים והוא עמד
לנסוע איתם :) חחח אוטובוסים בהודו לא מחכים אף פעם!
זו חוויה מאוד נחמדה לנסוע באוטובוס מקומי. היטא יכולה גם להיות סיוט. כל
האוטובוס נראה קטן ומתפרק. עדיף לקחת מושב ליד החלון כי בפנים ממש מחניק. בכל
ספסל יושבים 3 אנשים והודיות שאין להם מקום על הספסל מסוגלות להתיישב עלייך בלי
הודעה מוקדמת! זקנה אחת שישבה לידי דיברה איתי בהודית כל הדרך והבכלל לא הפריע
לה שאני לא מבינה אותה.
סה“כ נחמד לדבר עם ההודים באוטובוס (אפילו שלא כולם יודעים אנגלית), זה מעביר
את הזמן והם תמיד שמחים לשוחח עם תיירים.
דבר שהצחיק אותי באוטובוס זה שיש להם פעמון אנושי! יש פעמון כזה אבל כשמישהו
רוצה לעצור הוא מודיע לאחד העובדים והעובד מצלצל לנהג שיעצור. קצת הזוי אבל ממש
נחמד.
דבר שלא היה מנחם זה שבאמצע הדרך נאלצנו להחליף מצבר :/
בסופו של דבר הנסיעה עברה בשלום והגענו לקוצ‘ין.
הרבה אנשים אמרו לי שלא כדאי להגיע לקוצין אבל המקום ממש חמוד. אני התלהבתי
ממנו. העיר עצמה היא מאוד מפותחת, יש קניונים מערביים עם אוכל טוב (כמובן
שאכלנו בורגר בהתלהבות :) . האזור שישנים בו נקרא פורט קוצין (מגיעים אליו מהעיר
במעבורת). מקוםפ שנראה כמו עיירה קטנה ושקטה עם המון אירופאים. בכל מקום יש
מסעדות חמודות ורומנטיות שמקושטות בשרשראות של נורות צבעוניות. האוכל ממש טוב
אבל קצת יקר יחסית למחירים שהתרגלנו אליהם :)
קוצין היא עיר של דייגים שנמצאת על הים ולאורך החוף יש מלא רשתות ענקיות של
דיג. ברוב המסעדות אפשר לבחור את הדג לארוחת הערב ולבחור איך יבשלו אותו.
יש המון סופרמרקטים שמציעים סבונים ושמפו מכל הסוגים :) זה בטח נשמע לכם טיפשי
אבל אתם לא יודעים איך דברים כאלה מחממים את הלב למטיילים.
גם ספרים אפשר למצוא כמעט בכל רחוב, לקנייה או החלפה.
החסרון היחידי הוא החום הנוראי! נורא נורא נורא חם ולח. הסתובבנו ברחוב והרגשנו
כאילו אנחנו שוחים בתוך בריכה.
מצאנו 3 חדרים זוגיים באחד מהגסטהאוסים בעיר. אני נכנסתי לחדר עם משה, בחור ממש
מקסים. החבורה המקסימה הזו שונה מכל הישראלים שפגשתי עד עכשיו. הם לא נוגעים
בסיגריות או דברים כאלה ותמיד תמיד בם דואגים שהכל בסדר אצלי אפילו לפני שהם
דואגים לעצמם! זה ממש מיוחד למצוא כאן דברים כאלה. אפילו שכל הישראלים נחמדים
אחד לשני, עדיין לא פכשתי חבורה מקסימה כזו.
במשך היום טיילנו ברחוב העיר. המון חנויות של סוחרים שמוכרים תבלינים, אורז או
שמנים. חנויות של מזכרות ובגדים וכמובן המון דייגים :)
בעיר יש גם קהילה יהודית. כרגע הקהילה מונה 6 משפחות המתחזקות את בית הכנסת
שנמצא בעיר.
אני לא בנאדם מסורתי כמו שאתם בטח יודעים, אבל יש משהו מאוד מיוחד בביקור בבית
כנסת ביום שישי כשנמצאים בחו“ל.
עשינו קידוש קצר והיו איתנו גם כמה יהודים מארה“ב שהתלהבו לפגוש ישראלים
והתעניינו מאוד בחיים בארץ.
ביום שבת נסענו באוטובוס מקומי לאחד החופים בעיר. חוף יחסית פשוט אבל נחמד כי
הוא לא מלא באנשים.
הרבה הודים התקהלו סביבנו בחוף (החצופים שבניהם אפילו צילמו אותנו!) והציקו לנו
אבל היינו עם בנים אז הכל עבר בשלום :)
בערב אכלנו במסעדה חמודה במרינה. אח“כ הלכתי עם אחד הבנים לחפש אלכוהול. בר
הודי זה אחד הדברים ההזויים והמצחיקים שיש. כל הבר הוא בערך בגודל של החדר שלי.
על אחד הקירות יש המון בקבוקים של משקרות תוצרת הודו וכמה שולחנו פזורים ברחבי
החדר. כל המבלים הם גברים כמובן שהופתעו לראות בחורה בתוך הבר אבל שמחו גם
לעזור. אחרי שיחה מייגעת עם הברמן והתחמקות מכמה שיכורים שניסו לשכנע אותי שהם
בעלי המקום, הצלחנו לשקנות כמה משקאות :)
את הלילה העברנו בחדר בשתייה ובמשחקי קלפים, אתם לא יודעים כמה זה ממכר1
(הקלפים, לא השתייה). כמובן שהברנדי ההודי הצליח לסחרר את כולנו וכמות השטויות
שדיברנו וצילמנו באותו זמן פשוט לא נתפסת. זה היה אחד הלילות היותר מצחיקים
שהיו לי פה :)

אחת ההפתעות הכי גדולות בטיול הייתה לי בקוצין.
ביום הראשון שהגעתי היו לי קצת בעיות והייתי צריכה לשנות את כרטיס הטיסה שלי.
בסוכנות הנסיעות עזרו לי מאוד כשהפנו אותי לחברת התעופה והסבירו לי מה לעשות.
בבוקר קמתי מוקדם ( יחסית לאחת שיכורה זה באמת היה מוקדם חחחח). מוקדם כאן זה
נחשב 9, אפילו בשביל ההודים זה היה מוקדם כי רק הדייגים היו ברחוב, אפילו לא
הצלחתי למצוא מקום לשתות בו קפה של הבוקר.
נהגי הריקשה ביקשו 600 רופי בעבור הנסיעה לשדה התעופה (שבו הייתי צריכה לשנות
את הכרטיס). המחיר מוגזם ואפילו שערורייתי (תחשבו שכל נסיעה בעיר עולה בערך 10
רופי). הייתי בהלם והלכתי לשאול את אחד מהרוכלים האם יש אוטובוס מקומי. הוא אמר
לי שאין אבל הציע שהוא יקח אותי על האופנוע שלו. התחלנו לנסוע והבנתי למה נהגי
הריקשה רצו כזה מחיר. השדה היה במרחק של יותר משעה מהעיר. ההודי שהסיע אותי היה
מקסים!!! בנאדם עם לב של זהב. קצת בשביל הפרופורציות אני אספר לכם שהדלק הוא
דבר מאוד יקר פה בהודו. בדר“כ נהגים נוסעים על הפס האדום של הדלק וממלאים לפני
כל נסיעה את הכמות המדוייקת של הדלק כדי לא לשלם סתם יותר מדיי. ההודי שלקח
אותי הסיע אותי 3 שעות על האופנוע! המון דלק בשביל טובה שהוא עשה לי. הצעתי
לשלם על הדלק אבל הוא לא הסכים. הוא הסיע אותי עד שדה התעופה, עצר מדיי פעם
בדרך כדי לקנות לי שתייה על חשבונו, כשהגענו לשדה או שאל ובירר בשבילי הכל,
שילם על החניה ועל שני כאטיסי כניסה לתוך השדה, חיכה איתי עד שהפקיד הגיע
והחזיר אותי חזרה לעיר!
הייתי בהלם מהנדיבות וטוב הלב שלו. זה דבר שאפילו אני לא הייתי עושה בשביל
מישהו. לבזבז 3 שעות מהחיים והרבה כסף רק כדי לעזור למישהו :)
אתם לא יודעים כמה זה מחמם את הלב לקבל כזו עזרה כשנמצאים לבד בחו“ל.
הנסיעה עצמה גם הייתה כיפית. אוי אוי אני רוצה חבר עם אופנוע!!!
:-)

אחרי שדחיתי את הטיסה ונתתי לעצמי עוד שבוע בדרום החלטתי להמשיך עם החבורה לעיר
הבאה.
לקחנו אוטובוס מקומי ונסענו לורקלה. בעקרון זה לא מקום שהרבה ישרלאים עוברים בו
ועצרנו בעיר הזו רק כתחנה ליעד הבא. בגלל שהסתבכנו קצת עם האוטובוסים ולא ידענו
לאן לנסוע ואיך, נאלצנו לבלות 5 שעות באוטובוס מקומי. זה היה יכול להיות נחמד
אם היינו עושים הכנה נפשית מראש :)
אבל בגלל שלא ידענו שהדרך כ“כ ארוכה אפילו לא אכלנו כלום בבוקר וכם אספקת השתיה
שלנו הייתה קצרה (למרות שלא שותים הרבה בדרך בגלל השרותים). גם הנסיעה הזו עברה
בסדר. אני ישבתי ליד הכרטיסן שלמזלי לא הסכים שאף אחד ישב במקום שלו. באחת
הפעמים אישה ממש שמנה תפסה את המקום שלו וכמעט מחצה אותי למוות. אחת אחרת כמעט
התיישבה לי על הרגליים כי לא היה לה מקום, אבל בסוף היא הסתפקה בלהניח את הבת
שלה ביני לבין הכרטיסן (במושב שהוא לבנאדם וחצי בקושי). מדהים לראות איך הילדה
הזו הייתה זרוקה בנינו והכרטיסן כמעט התיישב עליה (חחח אח, הודים הודים).
הגענו לורקלה אחה“צ. בהתחלה קצת התבאסתי כי העיר לא נראתה משהו וחשבתי שאולי זו
הייתה טעות להשקיע עוד זמן בדרום אבל אחרי שמצאנו חדר להתמקם בו ירדנו לכיוון
החוף והנוף שנשקף משם היה שווה הכל.
הגענו לגן עדן!!! כולנו הסתכלנו בפה פעור על הנוף, במיוחד שזו הייתה שעת השקיעה
:)
הדבטהאוס שלנו ממש חמוד. הוא בית של אישה אירופאית, יש בו סלון ממש חמוד לשבת
בו ויש לנו שני חדרים עם אווירה ממש ביתית :)
הליכה של חמש דקות לוקחת אותנו לצוק שמשקיף על הים. לאורף על הצוק יש מסעדות
חמודות שמקושטות בשלל צבעים ונורות. המוזיקה ממש נחמדה, האוכל טוב, המלצרים
מצחיקים והאווירה מקסימה!
חוץ מאיתנו נראה שאין פה הרבה ישראלים. זה נחמד לפעמים להגיע למקום שקט אחרי
שנמצאים הרבה בשכונות הישראלים שיש בהודו. פה יש המון אירופאים והכל מעוצב
בהתאם. אפילו החושות פה כ“כ מפוארת :)
יש פה אווירה כ“כ נחמדה שהחלטנו להאריך את השהות שלנו פה. כל מסעדה מעוצבת כ“כ
יפה שפשוט בא להתיישב בה, להזמין שייק קר ולהוציא ספר קריאה. השקט פה מדהים. זה
לא שקט של שעמום, זה שקט שגורם לך להעריך את הדברים הטובים והפשוטים (מקום
להרהר בו על החיים :) )
גם השקיעות שיש פה מדהימות ושוות כל רגע של נסיעה באוטובוס המקומי!
חו. מזה יש פה גם חיי לילה וקוקטיילים במסעדות.
אתמול אני ואחת הבנות ישבנו במסעדה איזה 3 שעות. הלכנו לשם סתם לשתות קפה אבל
היה כ“כ נחמד שנשארנו הרבה שעות והתחברנו עם העובדים :) חחח

זהו להפעם, מקווה שיש לכם סבלנות לקרוא הכל!

עוד תמונות

24 בפברואר 2007 מאת אני

img_0114.JPG

img_0185.JPG

img_0197.JPG

img_0284.JPG

img_0298.JPG

img_0308.JPG

img_0345.JPG

img_0364.JPG

img_0375.JPG

img_0377.JPG

img_0410.JPG

img_0450.JPG

img_0490.JPG

img_0566.JPG

האמפי

24 בפברואר 2007 מאת אני

האמפי,
כשהגעתי להאמפי הייתה לי תחושה שהמקום משעמם ולא הבנתי איך אנשים נתקעים כ“כ
הרבה זמן במקום שיש בו רק רחוב אחד שהבילוי בו הוא מסעדות.
היום אחרי שבוע שאני נמצאת כאן, אני לא מסוגלת לחשוב על לעזוב :) המקום נראה
שומם אבל יש לו כ“כ הרבה להציע! מלבד הרחוב הראשי יש המון אטרקציות באגמים
ובמקדשים בסביבה.
בצד שלנו של הנהר יש אגם ענק עם מים מתוקים שאפשר לשחות בהם. זה המקום הכי חביב
על ישראלי כי זה מזכיר להם חופים שאפשר להשתזף בהם. האגם נמצא 10 דקות נסיעה
מהאזור של הגסטהאוסים. בגלל השטח העצום שלו כל אחד מתמקמם בחלק אחר ומקבל תחושה
שהוא נמצא לבד באזור. סביב האגם יש סלעים ענקיים (כל האמפי מלאה בהם). קשה לתאר
את התחושה המדהימה והשלווה שמרגישים שם. לשכב על הסלע מתחת לשמש החמימה, לשמוע
את הנהר זורם ולהביט בנוף המרהיב של ההרים והשדות מסיבב.
המקום מבודד מהעיר אבל תמיד יש באזור מקומיים שמוכרים שתייה וחטיפים תמורת כמה
רופי.
אפשר לשכור גם סירה (שנראית כמו חצי קליפת קוקוס ענקית) ולשוט איתה בנהר.
זהנחמד בעיקר בשביל החוויה של השיט כי הנוף לא משתנה.

האטרקציה השנייה היא מקדש הקופים. גם המקדש נמצא במרחק 10 דקות מהגסטהאוסים ומי
שרוצה לבקר בו צריך להצטייד במים והמון סבלנות כי הוא נמצא בראש הר שעליו
מטפסים במדרגות. עלייה של 20 דקות (תלוי בכושר). שווה לנוח באמצע ולצלם את הנוף
מההר - שדות אורז רחבים שבניהם עצי דקל ונחלים.
המקדש עצמו נראה מאכזב בשניות הראשונות כי הוא בנוי כמבנה פשוט. לפני הטיפוס
אשפר לקנות בננות בקיוסקים כדי להאכיל את הקופים שבמקדש.
מי שמחליט לקנות בננות צריך להחביא אותם עד שהוא מגיע למקדש. כשאני טיפסתי
החזקתי ביד שקית שחורה אטומה עם בננות בפנים. כמובן שהקופים קלטו את זה אחרי
חצי דקה  וישר הקיפו אותי. זה היה אחד מהרגעים המפחידים בחיי, כששבט של קופים
מנסה לקפוץ עליי ולחטוף לי את השקית. מרוב פחד כבר שקלתי לזרוק את זה ולברוח
אבל החזקתי מעמד עד למעלה (בעיקר בגלל שלא היה לאן לברוח. אני עליתי בשביל של
מדרגות והם קפצו סביבי על הסלעים).
בחצר של המקדש מתרוצצים המון קופים שמוכנים לעשות הכל בשביל בננות. אפשר להאכיל
אותם, להצטלם איתם ולפעמים הם גם מטפסים על אנשים.
חוץ מהקופים הסיבה האמיתית ששוה את הטיפוס היא השקיעה!
מאחורי המקדש יש סלעים עצומים על צוק שמהם נשקף הנוף של כל האמפי. המון המון
ירוק בעיניים. ההר גבוה יחסית ויש תחושה שנמצאים קרוב לאלוהים :) השקיעה
המדהימה מחליפה צבעים לצהוב, כתום אדום וסגול והכי כיף לשכב על הגב ולהסתכל על
השמיים בכל שלבי השקיעה. יצירת מופת!

רוב התיירים באזור נעים ממקום למקום באופנוע. מי שמתבאס כי אין לו רישיון לא
צריך לדאוג. בהודו אפשר לעלות על אופנוע גם בלי רישיון וגם אם בחיים לא ניסית
את זה קודם.
מי שמפחד לנהוג על אופנוע בכביש הרעוע יכול לשכור אופניים (תמורת 3 שקלים ליום)
או לשכור ריקשה (תמורת 15 שקלים לכל אתר).
היתרון העיקר באופנוע הוא שאפשר להמשיך לנסוע בכביש למקומות שלא נחשבים
תיירותיים אבל יש מהם נוף מהמם.
לכל הבנות מומלץ למצוא בחור עם אופנוע ולרכב איתו לשקיעה!

מי שמחליט לחצות את הנהר (בסירה שעולה 10 רופי לכל צד) יכול להנות ממגוון
מקדשים. אפשר לשכור נהג ריקשה שיעשה סיור כל היום בכל המקדשים והאתרים.
יש פילה שמברכת כל אחד שנותן לה מטבע של רופי וגם רחוב עם המון חנויות בגדים,
נעליים, תכשיטים וכו‘. יש חנויות שאפשר לתפור בהן בגדים לפי הזמנה ולפי המידות
הנחוצות או סנדלרים שיתפרו סנדלים על הרגל של הלקוח והכל במחיר שלא יקר בהרבה
מבגד רגיל בחנות.
כדאי להתמקח על המחירים כי הסוחרים מבקשים מחיר מופקע בטענה שאין עכשיו הרבה
תיירים שקונים מהם. מי שמתמזל מזלו להיות הלקוח הראשון באותו יום יכול להוריד
אותם אפילו לחצי מחיר כי יש אמונה שאומרת שהלקוח הראשון מביא מזל לכל שאר היום.
כל החנויות מאוד צבעוניות ושוות ביקור גם אם לא בא לכם לקנות.

ביקור בכל מקום נמשך יותר זמן ממה שציפיתי ( צריך הרבה זמן בשביל להפתעל ולהנות
מהמקום ומהאווירה) לכן מומלץ לבחור באתר אחד כל יום ובשאר היום להתפנק בארוחה
באחת מהמסעדות.
המסעדות פה הן חוויה בפני עצמה. כל דבר מגיע מינימום חצי שעה אחרי ההזמנה (גם
אם אין עוד לקוחות במסעדה וביקשתם רק כוס מים). אם אחרי שעה ההזמנה עדיין לא
מגיעה כדאי לבדוק שהמלצר לא שכח מה שביקשתם כי זה קורה להם לעיתים קרובות.
הזמנת אוכל היא הימור. אם מצאתם באיזו מסעדה מנה שאהבתם הסיכוי מאוד קטן שיהיה
לזה טעם זהה במסעדה אחרת גם אם השם של המנה הוא זהה. גם במאכלים ההודים
המסורתיים המרכיבים משתנים ממסעדה למסעדה כך שמזמינים משהו אי אפשר לדעת מה יצא
מזה בסוף :)
ככה מעבירים כמה שעות ביום במסעדה.
הישרלאים תמיד מזמינים ואז מוציאים ספר או קלפים כדי להעביר את הזמן עד שהאוכל
מגיע.
יום אחד אני הזמנתי קולה ולא קיבלתי אותה גם אחרי 10 סיבובים של ”שיט-הד“ (משחק
קלפים). לא היה מלצר בסביבה ואחרי כמה זמן גיליתי שכולם הלכו לשדה הקרוב לשחק
קריקט :) רק בהודו זה קורה! אבל זה חלק מהחוויה :)
יש פה בדיחה על הקפה של הבוקר שהדבר הראשון שעושים כשמקלים אותו, עוד לפני
ששמים את הסוכר, זה להוציא ממנו את כל החרקים. אוי כמה שזה נכון! יש פה המון
המון יתושים, חרקים ופשפשים (כבר לא תהיה לי בעיה לישון עם לואי).
לפעמים צריך סבלנות עם ההודים כי הם יכולים להיות לא נחמדים ומפחידים, בעיקר
בצד השני של הנהר שהוא אזור עם פחות תיירים ורוב ההודים בו לא יודעים אנגלית.
קצת מפחיד לגלות שיירה של 30 הודית (או 30 הודיות) מזדנבת מאחורייך בחיוכים
וצחקוקים. משום מה הם גם רודפים אחרי בנות כדי שיצטלמו איתם.

המון חוויות ודברים מיוחדים. האמפי מציעה שלווה ורוגע שלא ידעתי שקיימים.
מרוב שכיף פה איבדתי את הציניות שלי והתחלתי להיות אופטימית :)
בערבים יש פה מסעדות שמקרינות סרטים (באחת המסעדות אוהבים אותי ואת ריקי ואיך
שאנחנו נכנסות שואלים אותנו איזה סרט לשים לנו :) .
יש סרטים חדשים או סדרות כמו סקס והעיר הגדולה או חברים.
חוץ מסרטים יש פה חבורות של ישראלים (זה ממש מרגיש כמו שכונה בישראל!) שאפשר
להעביר איתם שעות של צחוקים ו“מצבי כפית“ עד השעות הקטנות של הלילה (או עד
שנעקצים מ50 יתושים ובורחים לחדר ).
 

בנגלור - צ‘נאי

12 בפברואר 2007 מאת אני

שלום לכולם :) הפעם במסע אני נכנסת למקומות שהם ממש הודו. כמו שאומרים פה בימים
האחרונים חטפנו את הודו לפנים :) חחחח
לקנו מהאמפי סליפר של 10 שעות לבאנגלור. באנגלור זו עיר היי טק של ההודים. יש שם המון חנויות של מותגים, מקדונלדס וכל מיני דברים מערביים כאלה.
איך שירדנו מהאטובוס התחלתי להתגעגע להאמפי. כמה שקט היה שם ושלווה  ופתאום בבאנגלור יש מיליון הודים בכל רחוב, מאוד מזוהם, צפוף, מסריח. ממש לא הרצליה פיתוח שציפינו לה. אפילו בומביי שכולם מזדעזעים ממנה כ“כ הייתה הרבה הרבה יותר יפה. כשמסתובבים בעיר אין שום דבר שרומז שיש היי טק באזור. גם עניין האוכל היה קצת יותר בעייתי מאחר ולא מצאנו מסעדות (לא היינו באזור של המקדונלדס) והיינו צריכות להתפשר על מסעדה הודית או לאכול בדוכן.
מכיוון שבאנגלור הייתה רק תחנת מעבר שלנו, הלכנו ישר לתחנת הרכבת לקנות כרטיס. היה תור ארוך שנראה כמו מפ“ת עד ת“א אבל איכשהו זה זרם מהר (אני כמעט התעלפתי באמצע אבל ריקי שרדה בגבורה עד סוף התור). הנה טיפ חשוב שלא תקבלו מההודים: גם אם הזמנתם כרטיס, שילמתם וקיבלתם קבלה, זה בכלל לא אומר שיש לכם מקום ברכבת!!
אנחנו קנינו את הכרטיס 6 שעות לפני הנסיעה. הקופאית הייתה מאוד עצבנית וחסרת סבלנות (טוב עם תור כזה אפשר להבין) והיא לא טרחה להוגיע לנו שצריך לאשר את ההזמנה! בקיצור רק קנינו את הכרטיס שלי בלי לאשר, בילינו כמה שעות קשות בבבאנגלור (אין שם אף אחד שמבין אנגלית, אפילו לא נהגי ריקשה) ואז הלכנו להוציא את התיקים שהשארנו בשמירת חפצים ברכבת. כמעט דרסו אותי כשיניסיתי להוציא את התיק משמירת חפצים. הפקיד לא מצא את התיק שלי (דבר מפחיד בפני עצמו!) וההודים התחילו להתעצבן שאני עומדת יותר מדי זמן בתור. הם ממש דחפו אותי ועלו עליי בזמן שהם צועקים דברים בהודית. הייתי בהלם מהיחס הזה! כשסוףסוף קיבלתי את התיק ההודים שעמדו בתור פשוט זרקו אותי עם התיק החוצה.
פצועות והמומות עלינו על הרכבת של המקומיים (היינו התיירות היחידות עליה). התיישבנו באחד הספסלים כי לא היה מצויין מספר כיסא על הקבלה. אחרי כמה תחנות עלתה משפחה של הודים והסתבר המקום שמור לה. אנחנו בכלל לא קיבלנו כיסא על הרכבת
הזו כי לא אישרנו את הכרטיס. ממש לא נעים לעמוד ברכבת מלאה הודים שמשום מה מטיילים במשך כל הנסיעה כאילו הם בנחלת בנימין. עמדנו ככה עם התיקים הענקיים כשכל שנייה דוחפים אותנו כדי לעבור וגם ככה לא היה לאן לזוז כי על הריצפה ישבו
מלא אנשים. הכרטיסן הגיע והתחיל לצעוק עלינו שאנחנו לא במחלקה הנכונה ושנלך מכאן. כמובן שכל הצעקות והדחיפות זה רק עם סימני גוף כי אף אחד לא יודע אנגלית. מזל שהייתי עם ריקי אחרת הייתי קופצת מהרכבת. היא ממש ממש התעצבנה בקיצור, היא התחילה לטייל ברכבת ומצאה איזה תא שהוא מחסן (בתוך הקרונות יש מין מסעדה כזו והמחסן היה של המוצרים שמוכרים שם). התיישבנו שם (בכל זאת הייתה לפנינו נסיעה של 6 שעות) וניסינו קצת להרגע מכל מה שקרה. לא לקח הרבה זמן עד שהגיע המנהל של הרכבת מלווה בעוד אחד מהכרטיסנים ואמר לנו שאסור לנו לשבת במחסן ואנחנו צריכות לקום ולעבור למחלקה שלנו (שאף אחד לא טרח להסביר לנו איפה היא בכלל). ריקי הצליחה לסדר אותו עם הדיבורים שלה והוא הבטיח לה כיסא (מסתבר שזה
עולה יותר כסף), אני נשארתי לעמוד במסדרון כי הוא לא רצה לתת גם לי כיסא. היא הלכה למקום שלה ואחרי חמש דקות מסתבר שעוד מישהו רשום על הכיסא הזה! ההודי הזה בא והתחיל לצעוק עלינו שאנחנו יושבות לו במקום ושהוא יקרא לאבטחה. כל
ההודים בקרון כבר נהיו נגדנו וגם הכרטיסן העצבני הגיע והתחיל לצרוח שנעוף משם. אני כמובן התחלתי להתרחק רק מהפחד אבל ריקי נשארה לשבת במקום! יש לה ביצים חבל על הזמן. כל ההודים האלה צועקים עליה והיא צועקת על הכרטיסן: אני לא אקום מפה, מצידי תקרא לאבטחה שתזיזי אותי וכו‘ וכו‘. לא יודעת מאיפה היה לה את האומץ לצעוק עליהם ככה. בסוף היא ניצחה (תלמדו כולם רק ככה דברים עובדים!) והוא עזב אותה. אני חזרתי למסדרון והמנהל ריחם עליי אז הוא הסכים שאני אחזור לשבת בתוך המחסן.
ישבתי שם איזה שעה עם עוד 3 הודים שדווקא היו ממש ממש נחדים ודאגו לי כל הדרך. בסוף הלכתי לקרוא גם לריקי ועד סוף הנסיעה ישבנו שתינו במחסן עם עוד 3 הודים. זה היה הדבר הכי הזוי שהיה לי בחיים!!!!! עד שהגענו ליעד הסופי התחברנו כבר עם כל העובדים והמנהל כבר ישב וצחק איתנו. גם ההודים שהיו איתנו במחסן היו מצחיקים וסיפרו לנו סיפורים. אחד מהם הוא סטודנט לרפואה שמתביישת להתחיל עם בנות וריקי ניתחה אותו פסיכולוגית כל הנסיעה (נראה לי שהוא התאהב בה עד שהגענו).
טוב קצת חפרתי לכם על הנסיעה הזו אבל זו באמת הייתה חוויה ממש מיוחדת!

הגענו לצנאי (בעקבות המלצה של הלונלי פלאנט - אל תאמינו לספר הזה!). העיר ממש מאכזבת לעומת מה שציפינו. היא אמורה להיות העיירה התרבותית שלהם אבל כרגיל מצאנו עיר מזוהמת וצפופה.
נאלצנו לאכול במסעדות הודית ולנחש דברים מתוך התפריט כי לא הבנו את השמות. אני אכלתי משהו שמגיע במנה קטנה כמו קערת קורנפלס. זה תבשיל עם גבינה ותפוחי אדמה והוא מפוצץ בצ‘ילי ירוק חריייייייייייף. כל הארוחה נאלצתי לקנח את האף ולשתות
מלא מלא כדי להרגיע את השריפה.
המלצר היה ממש נחמד והסביר לנו עם הרבה סבלנות על כל המאכלים בתפריט ( קשה למצוא הודים עם סבלנות!). בסוף הוא סיפר לנו על מקום שמומלץ לתיירים.
לא תאמינו אבל מצאנו לונה פארק באמצע הודו!!! קשה לתאר את השמחה וההפתעה שהרגשנו באותו רגע. לונה פארק ממש סבבה כמו בארץ רק שלכל מתקן שעולים נוסף גורם הפחד כי זה מתקנים שההודים בנו וגם אין מצב שקושרים אותך.
בתוך הלונה פארק יש גם חוף ממש יפה וברים חביבים.
ביום למחרת היינו בקניון ממש מערבי עם אוכל נורמלי!!!!
בקיצור אין הרבה מה לראות בצ‘אני אבל היא מאוד מאוד מפתיעה. יש בה צד מאוד עני ומסכן וצד אחר שגרים בו עשירים בווילות ענקיות, יש חנויות יוקרתיות עם כל המותגים וכמובן גם הלונה פארק הכייפי!

זהו בינתיים, אלו היו ימים קצת קשים אבל כייפים ומלאי חוויות!
אוהבת את כולם מאוד!

נ.ב. - עכשיו אני נמצאת בקדאיקונאל
אני אספר לכם באי מייל הבא…

קצת תמונות

30 בינואר 2007 מאת אני

001.jpg002.jpg003.jpg004.jpg 005.jpg006.jpg007.jpg008.jpg009.jpg010.jpg011.jpg012.jpg013.jpg014.jpg015.jpg016.jpg017.jpg

מ-ארמבול ל-האמפי

19 בינואר 2007 מאת אני

hampi-01.jpg

ביום ראשון בערב לקחנו אוטובוס מגואה להאמפי שנמצאת בקו ישר מזרחה. הנסיעה ערכה 12 שעות והפעם העצירות בדרך היו בתחנות עם קיוסקים ושרותים. הגענו להאמפי בשעות הבוקר המוקדמות. מהאוטובוס לקחנו ריקשה עד הנהר.

האמפי זו עיירה קטנה שחוצה אותה נהר באמצע. רוב הישראלים ישנים בצד אחד של הנהר שבו יש מעט מקומיים.

את הנהר חצינו בסירה מלאה בהודים ותיירים. היה מפחיד לעלות עליה עם כל התיקים שעלינו :)

מעבר לנהר גילינו נוף מהמם! כל העיירה מלאה בסלעים ענקיים (מישהו אמר שזה כאילו אנחנו חיים בפלינסטונס) ושדות רחבים של אורז.

הנוף בהודו ממש משתנה ממקום למקום. אני מרגישה כאילו אני עוברת לעולם אחר לגמרי כי גם הנוף וגם המקומיים משתנים בהתאם.

בצד שאנחנו נמצאים יש רחוב אחד ראשי שמלא בהמון גסטהאוסים שלכל אחד מהם צמודה מסעדה, בתי קפה עם אינטרנט וקיוסקים. מבחינת קניות אין פה בגדים ותכשיטים כמו בגואה. יש רק קיוסקים לאוכל וכמה מוצרים לאמבטיה.

כולם מתניידים פה על אופנועים או אופניים שאפשר לשכור בכל מקום.

הגסטהאוסים ממש מושקעים (לפחות מבחוץ), לכל אחד יש גינה ירוקה עם ערסלים ונדנדות ופינות ישיבה קטנות. הגסטהאוס שלנו משקיף לשדה של אורז וממש נחמד לשבת מול זה בבוקר ולשתות צ‘אי.

מבחינת האוכל הכל דומה לגואה, בתפריט אפשר למצוא אוכל ישראלי או אוכל הודי. האווירה כאן הרבה הרבה יותר שקטה ושלווה. יש מעט מאוד אנשים ברחובות. רוב התיירים הם ישראלים (בערך 99 נקודה 9 אחוז) ואפשר למצוא אותם בעיקר בחצרות של הגסטהאוסים יושבים ומשוחחים או משחקים קלפים. זה גם מקום אידיאלי לקרוא בו ספר.חוץ מרביצה בגסטהאוס יש בצד שאנחנו נמצאים בו מקדש של קופים שממולץ לבקר בו בשעות של השקיעה וגם אגם מים מתוקים שניתן לשחות בו או להשתזף.

בצד השני של הנהר יש עוד כמה מקדשים ושוק של בגדים תכשיטים וכו‘. גם כאן אפשר בשעות הערב למצוא מסעדות שמקרינות סרטים אבל מעבר לזה חיי הלילה מוגבלים.

אנחנו מעבירות את הזמן במרתון משחקי קלפים או סתם בשיחות עם הישראלים.

כולם פה מצויידים ברמקולים כך שמכל חדר בוקעים קולות בעברית :) המון ישראלים נתקעים פה להרבה זמן בגלל השקט.

חשוב לזכור כשבאים לכאן שיש המון המון יתושים בלילה וממולץ לשכור חדר עם כילה. לפעמים יש פה גם הפסקות חשמל במטרה לחסוך בחשמל. מהרגע שהשמש זורחת החשמל מפסיק עד שתיים עשרה בצהריים ואח“כ יש הפסקה של שעה בין 5 ל6 בערב.

היום פגשתי כמה בחורים שהיו גם בארמבול בזמן שהייתי שם (ככה זה עם ישראלים פוגשים את אותם אנשים כי כולם נוסעים באותו מסלול). ישבתי איתם על קפה בבוקר ואח“כ נסעתי עם אחד מהם על אופנוע ליישוב הקרוב. איייייייייייייייייזה כיף זה

לנסוע על אופנוע!! ברגע הראשון זה קצת מפחיד כי אין ממש כבישים וההודים נוהגים מפחיד אבל אח“כ מתמכרים לרוח ולנוף המהמם. נסענו בין שדות של אורז והרים מכל הכיוונים. הגענו לישוב הקרוב וקנינו כמה מצרכים ואח“כ חזרנו לחדר להכין שקשוקה. זו הייתה חוויה מעניינת ביותר :)

כמו שריקי אומרת, הטיול הזה מביא אותם למצבים ולהתמודדיות עם דברים שבחיים לא דימיינת ואח“כ עם המיומנויות והכישורים שלמדת כאן תוכל להתמודד עם הכל בחיים :)

שיהיה לכם שבוע מקסים!!!!

אוהבת המון!

פרידה מארמבול

19 בינואר 2007 מאת אני

שלום,

חוף ארמבולנפרדתי מארמבול.

לקחתי משם המון זכרונות טובים, את כל הצבעים, הדוכנים העמוסים בתכשיטים, בגדים, תיקים וכל טוב. את ההודים החמים שתמיד שמחים לפתוח בשיחה עם התיירים באזור, את האירופאים והאמריקאים שמתחברים טוב עם ישראלים.

אחרי שבוע בארמבול מכירים שם כבר את כולם, את כל המטיילים ואת כל ההודים המקומיים. כשעברתי ברחוב הראשי תמיד קראו לי מכל דוכן או מסעדה והתעניינו בשלומי. יש קסם מיוחד במקום הזה ואפשר לשבת שם שעות ורק להסתכל על הים ולהנות מהבריזה הנעימה.

אף פעם לא אכלתי כ“כ הרבה פירות כמו שאכלתי בשבוע הזה. כל הפירות מתוקים וטעימים כי קטפו אותם ישר מהעץ :) אני אתגעגע למשפחה שהתארחנו אצלה. הם משפחה אמידה וכל הילדים שלהם למדו באוניברסיטה. הם היו ממש ממש נחמדים וגם דאגו לנו כשהיו לנו כמה קלקולי קיבה :)

בבקרים היינו מתחילות עם ארוחת בוקר ושייק טוב מול החוף, אח“כ ישבנו בים כשרוכלים ניגשו אלינו כל כמה דקות ונציעו לנו פירות טריים או בגדים ותכשיטים. לפעמים לא נעים לסרב להם כי הם לא מוותרים בקלות אבל העדפנו לא לקנות יותר מדיי

דברים כי יש לנו עוד דרך ארוכה להסחב איתם.

בערבים אין כ“כ מה לעשות. יש את המסעדות שמקושטות בשלל מנורות צבעוניות וכמה מהן אפילו מציעות תפריט קוקטליים נחמדים (אני הזמנתי פינקולדה אבל זה ממש שונה מהארץ כי הם משתמשים יותר במים טרי של אננס מאשר בשמנת ותרכיז כמו בארץ). יש כמה מסעדות עם טלויזיה והקרנות של סרטים חדשים או מסעדות עם שולחנות ביליארד.

בשביל הישראלים יש את האופציה של הבית היהודי שמציע כל ערב ארוחה בחינם או את הבית הישראלי שבו יש אינטרנט, ספרים, עיתונים מהארץ וסרטים. הרבה ישראלים אוהבים לבלות בלילה אצל שמעון מלך הפלאפל כי הוא נשאר פתוח עד

מאוחר. גם כשלא מתכננים תוכניות לערב ונראה שאין מה לעשות חוץ מלישון מוקדם תמיד יש פתאום אנשים חדשים שפוגשים וכל ערב נמשך עד השעות הקטנות.

ביום שבת בערב נסענו לשוק הלילה של אנג‘ונה. שוק מאוד מאוד צבעוני, ענק, כל הדוכנים מקושטים שרשראות של נורות צבעוניות. הרבה דוכנים מנוהלים דווקא ע“י אירופאים ולכן הדברים שם קצת יותר יקרים ומיוחדים. יש כמובן גם המון דוכנים של אוכל הודי אותנטי ולצידם גם דוכנים עם מגוון עוגות ועוגיות בינלאומיות :)

במרכז הרחבה הייתה הופעה של להקה ששרה שירי שנות ה80 ולהיטים מוכרים. כל האווירה מאוד שמחה ומיוחד, מרגיש קצת כמו בפסטיבל. לי זה הזכיר את נחלת בנימין בימי שישי, רק שבשוק שבהודו אפשר למצוא הכל הכל. מתכשיטים ובגדים ועד תבלינים בשביל ארוחת הצהריים :)

גואה

06 בינואר 2007 מאת אני

חוף ארמבולשלווווווווווום לכולם,

עכשיו אני בגואה והדבר הראשון שעולה לי לראש זה גן עדן!!
נסענו באוטובוס מבומביי לגואה במשך 12 שעות. הנסיעה עברה בסדר, ישנו כל הדרך באוטובוס שבמקום כיסאות יש בו מיטות.
בדרך עצרנו כל כמה דקות. פעם אחת הייתי צריכה לשרותים ועצרנו בתחנת דלק (זה
היה בדיוק כמו בסרט Rest-Stop) תחנה נטושה באמצע שום מקום, הכל חשוך ורק מבנה כמעט מתפרק שהוא השירותים. אני לא יכולה לתאר לכם כמה מפחיד זה היה, אבל המחשבה על נסיעה של 10 שעות בלי לעשות פפי הייתה יותר מפחידה :)
רצתי בשיא המהירות כדי שהנהג לא יברח. לא אכפת להם אם כולם חזרו או לא הם פשוט נוסעים (זה קרה לעדי והיא רדפה אחרי האוטובוס).
כשהגענו לגואה הנוף התחלף לנוף יותר כפרי. הכל ירוק מסביב וכלי התחבורה העיקרי הוא אופנועים.
יש פה המון גסטהאוסים שבניהם פזורים דוכנים צבעוניים עם בגדים, תכשיטים, תיקים וכל מה שאפשר לחשוב עליו. בכל הסמטאות יש מסעדות שמציעות מגוון רחב של אוכל מ“שמעון מלך הפלאפל“ ועד מסעדת איטליה הקטנה. הארוחות טובות וגדולות והכל בפחות מ10 שקלים.
כל היום מבלים פה באכילה ושתיית שייקים, בכל מסעדה יש תפריט בעברית ומלצרים שמדברים בעברית, לפעמים אפשר לשכוח שאנחנו בהודו!
נסענו במונית לחוף צפוני שקוראים לו אראמבול.
בחדר לידנו מאכסנים זוג ישראלים שלקחו עלינו חסות. הם מאוד נחמדים, לימדו אותנו על מקומות חשובים פה, על האנשים, על הביטויים והמונחים ההודים.
בערב נסענו לבית הישראלי. יש פה בית אחד שנקרא הבית היהודי שהוא יותר בכיוון של הדת ויש שם קבלת שבת וכו‘, ובית אחד שהוא הבית הישראלי שעוזר לכל הישראלים שיש פה. כל היום מקרינים שם סרטים, יש עיתונים מהארץ, אינטרנט, אוכל וזוג הורים חמודים שמציעים המון המון אהבה לכולם.
אתמול הדס - הבחורה שגרה לידנו - לקחה אותנו לשם באופנוע. נסענו 3 בנות על אופנוע אחד וזה היה מפחיייייייייייד. גם ככה כולם נוהגים פה כמו במערב הפרוע (מי אמר רישיון?!?!?) אז כשצפוף על האופנוע זה בכלל מפחיד אבל היה כיף מאוד.
הגענו לבית הישראלי וראינו ”ארץ נהדרת“. זה היה ממש מתאים לערב יום שישי והייתה תחושה של הבית :) כמעט.

היום יצאנו למסע בצד השני של החוף. יש מקום שנקרא:העץ של באבא. האגדה מספרת על אדם שהגיע לכאן לפני 10 שנים ובנה לעצמו זולה בתוך עץ וכל היום הוא מארח ישרלים. עברנו דרך ג‘ונגל קטן ומצאנו את העץ הזה. האמת מקום מאוד נחמד ומרגיע, המון תיירים זרים מגיעים לשם, מבוגרים, משפחות הקיצור כולם!
את משך היום העברנו כרגיל באכילה :) אפילו היה כאן ג‘חנון של יום שבת.
בקיצור כיף כאן מאוד ומומלץ לכולם לבוא לבקר!!!
אוהבת המון!
(אגב, אתם מוזמנים לכתוב חזרה - דרך התגובות)